ספר שיריו החדש של אנדד אלדן, שנולד ב-1924, גרם לי לחשוב על פרס ישראל לשירה. שני הזוכים האחרונים בפרס הם טוביה ריבנר ואריה סיון – שניהם, כמו אלדן, ילידי שנות העשרים של המאה שעברה. אין ספק ששניהם משוררים מצויינים, ואף על פי כן זכייתם בפרס עוררה בי, ואולי לא רק בי, תמיהה, שכן קשה לומר על שירתם שהיא בולטת במקוריותה או בהשפעתה. אז למה דווקא הם זכו בפרס החשוב ביותר לשירה עברית?
הסיבה פשוטה, והיא נעוצה בקושי של ועדות הפרס להעניק אותו לאלה שראויים לו באמת, למשוררים כארז ביטון או אהרן שבתאי. שניהם בגיל הנכון לקבלת הפרס, בני שבעים בערך (זך היה בן ששים וחמש כשזכה בו, ויזלטיר בן ששים), ושניהם משוררים פורצי דרך שהשפעתם על משוררים צעירים מהם גדולה מאוד. אלא שהם שנויים במחלוקת: ביטון הוא אבי המהפכה המזרחית בשירה הישראלית, ושבתאי מרבה להשתמש בשפה בוטה ומבטא עמדות שמאליות-רדיקליות. חברי ועדות הפרס לא רצו לחרוג מהליבה השמרנית של הקונצנזוס, נאלצו להסתפק במשוררים פחות משמעותיים, וכדי לפצות על כך בחרו במשוררים מבוגרים במיוחד, שגילם מעטר את ראשם כהילה.
עד כאן הכל מובן. ובכל זאת, למה ריבנר וסיון אך לא אלדן, בן גילם? הדמיון בין השלושה רב. הם שייכים כאמור לאותו דור, ילידי שנות העשרים שלחמו במלחמת השחרור, ושלושתם נטועים במסורת הציונית-סוציאליסטית: ריבנר, כמו אלדן, הוא חבר קיבוץ ותיק ונאמן, ואילו סיון התחנך בשלוחה העירונית של אותה מסורת, בלב הצפון הישן של תל אביב המנדטורית. וחשוב להוסיף: אלדן אינו משורר פחות טוב מהם, ויש יסוד לסברה שהוא מקורי יותר. אז למה הם זכו והוא לא?
התשובה מסתתרת כמובן בפוליטיקה של ועדות הפרס, אלא שפוליטיקה מסוג זה נוטה לשקף אופנות תרבותיות רחבות יותר. השאלה נוגעת ליחסה של האליטה הישראלית לעבר. כי זה בדיוק מה שאלדן, ריבנר וסיון מייצגים בעצם היותם משוררים בני שמונים ומעלה – את העבר – והדמיון ביניהם מגדיר את אופיו של העבר הזה בקווים ברורים: כיצד אנחנו (בעצם לא אנחנו, אלא אלה שמתיימרים לחלק בשם "האנחנו" הזה פרסים) מתייחסים למורשת השירה הארצישראלית, זו שקדמה להקמת המדינה, ושלושת המשוררים צמחו בצילה? מה אנחנו רוצים לזכור ממנה?
האמת היא שאנחנו מעדיפים לשכוח. ובעוד ריבנר וסיון עוזרים לנו לשכוח, כי בלב שירתם עומדת קינה שבורת לב על העבר המת (בעיקר אצל ריבנר, בשל המקום המשמעותי של זכר השואה בחייו ובשירתו) או געגועים עדינים לעבר שאבד לבלי שוב (אצל סיון, שנולד בתל אביב וחי בפרבר צפוני של העיר שצומחת ונקברת תחת עצמה) – אלדן נותר נאמן בדרכו הייחודית, העקשנית והחדשנית גם יחד, לנימות המתלהטות או האקסטטיות של השירה הארצישראלית שקדמה להקמת המדינה, שירתם של בני הדור הראשון והשני למה שכונה פעם "חלוצים", לשכרון הטבע והשמש שלהם, ובעיקר לנטיות ליבם הילידיות-כביכול, הכפריות-פסטורליות או הכנעניות-אליליות. ובעוד שלשירת ריבנר ניחוח "אירופאי" ולשירת סיוון ארומה "עירונית" – אלדן, שגדל בחפציבה שלמרגלות הגלבוע וחי בבארי שבנגב, קשור בכל נימי נפשו למרחב הפרוע של קצות הארץ, של הסְפָר.
לשיריו מתכונת יוצאת דופן, מיוחדת לו: שורות מלים מתפתלות המתחברות לרשת מוזיקלית צפופה שהגיונה קטוע וקשה לעיבוד ולהבנה. שיריו הם סיבים של אנרגיה, צינורות של חדוות נעורים ואור שמש ושחר עולה, שנחרצו בהם קמטים משחירים של ניסיון חיים סבוך ומר. יש בהם יופי פראי ומסתורי, כאילו מישהו ניפץ לרסיסים את שירי רחל ואסתר ראב, שלונסקי ורטוש, ויצר מהם פסיפסים מורכבים שתולדות החלום הארצישראלי, על כל סדקיו, ניבטות מתוכם. כך שאם השעה אינה כשרה עדיין להענקת פרס ישראל לביטון או שבתאי – אין ראוי לו יותר מאנדד אלדן.
אנדד אלדן, באורו זורם הפרי בעורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- אנדד אלדן בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- רשימה של אורה ערמוני ב-mynet.
- יעקב בר-און מראיין את המשורר ב'מקור ראשון'.